שכחנו לנשום: מסע אל תוך מחסומי הנפש

הקביעה "אנחנו לא נושמים" נגעת בליבו של החוויה האנושית - הנשימה. לאורך חיינו, אנו חווים אינספור רגעים של עצירת נשימה רגשית, החל מינקות ועד לבגרות. כל טראומה, כל אירוע שנתפס כשלילי, עלול לגרום לנו לעצור את נשימתנו, וטביעת חותם זו נותרת בגוף כמעין חסימה אנרגטית.

חסימות אלו, המצטברות לאורך השנים, הן אלו שמעצבות את התניותינו, את ההימנעויות שלנו ואת דפוסי ההתנהגות שחוזרים על עצמם, ובסופו של דבר, הן אלו המהוות את הבסיס לאופיינו ולזהותנו. ככל שאנו צוברים יותר ויותר חוויות חוסמות ומגבילות, כך אנו נוטים לצמצם את נשימתנו. נשימתנו הופכת שטוחה ורדודה יותר, כאילו אנו חיים במחנק מתמשך.

עם זאת, מדי פעם, הגוף שלנו "נזכר" לנשום. אנו מוצאים עצמנו לוקחים נשימת אנחה גדולה, עמוקה, מלאה את הריאות. נשימות אלו הן תזכורת לכך שיש בנו את היכולת להשתחרר מהחסימות, לפתוח את הלב ולנשום שוב באופן מלא ועמוק.